http://www.youtube.com/watch?v=UgUxyammETQ

החיים שלי - פרק שני

היי! אני באמת מצטערת שלא כתבתי במשך הימים האחרונים, פשוט הייתי עסוקה בלימודים וגם בהורדת שירים למכשיר שאני לא יכולה להיפרד ממנו – MP3. היום עשיתי צעד ראשון ודיברתי עם אימא על הטיסה הבאה שלי לארה"ב. אני ממש רוצה לטוס שוב. זה יעשה לי טוב. אימא אמרה: "בתנאי אחד". ידעתי כבר מהו , אבל האמת? לא הזיז לי. "עמית בא איתך". טוב, מה לעשות? מתישהו זה היה אמור לבוא. לטוס עם עמית בטח לא תהיי חוויה כי הוא ממש אוהב מטוסים ויהיה לו קשה להיפרד מהחלון אם בכלל אנחנו נשב לידו, ואם לא, תסמכו עליי שכן – הוא ידחף ויהיה חייב לצלם. לא משנה. העיקר שאני אטוס. הפעם זה יהיה לצד של אימא, אנחנו חייבים להכיר אותו, במיוחד את דוד שלמה החופר של הסקייפ. בקיץ שעבר אני נסעתי לארה"ב, לבוסטון, היה ממש כיף חוץ מהעבודה שבשבוע האחרון התבכיינתי ברמות, שקעתי בדיכאון עמוק, לא אכלתי או שתיתי ורק רציתי להיות בחיקה של אימא שלי. כי אין כמו אימא. אליק וסופה לא ידעו מה לעשות (אליק היה בן דוד של סבתא שלי וסופה אשתו). הוא בטח חשב שאני משוגעת ואני מודה שעשיתי שם רע למשפחה. אני בטוחה שבמידה ואחזור לארה"ב הוא ואשתו לא ירצו לראות אותי. זה בסדר. אחר הכול, הם התייחסו אליי מאוד יפה וכיבדו אותי במקום לינה, אוכל, מקלחת חמה וכל הדברים הבסיסים שיש לאדם. הדבר שאני הכי מתגעגעת אליו זה ששיחקנו בחצר האחורית שלו עם פריזבי. לעולם לא אשכח את זה. זה ילווה אותי עד יום מותי. ואולי בגלגול הבא יהיה לי דחף בלתי נשלט לפריזביים בגללו.

בבית הספר קשה. כרגיל. עד שנגמרה תקופת המבחנים החלה תקופה הבחנים. לא נמאס להם, תגידו לי? לא נמאס להם לבדוק מבחנים/בחנים/עבודות ? אין להם משפחה? חברים? חיים? באמת אני לא מבינה את זה. כולם כבר רוצים שהכל יגמר ונתחיל את חופשת הקיץ החמימה. אבל אין ספק שיש עוד מלא זמן – אנחנו רק בינואר, תחילת השנה הלועזית. ושנת הלימודים נגמרת באמצע השנה הלועזית – יוני , החודש השישי – חודש שבו יש לי ולאחי , עמית , יום הולדת 16 ו-14. האמת, גם מאיה ממש הגזימה למרות שאני ממש מודה לה על שלושת התפקידים שהיא העניקה לי. אבל אני לא מסתפקת בזה. אף אחת לא מכירה אותי בחוג ולכן הן לא יודעות שאני מאוד תחרותית. אני רוצה את התפקיד של חן. חן היינה. היא המטרה הבאה שלי. אני רוצה לשחק את שיקאגו. והיא לא תיקח לי את זה. זה שלי. לתמיד. שתאכל את הלב ותהיי שורה שלישית בצד בעזרת השם. אוקי?! גם לי מגיע שורה ראשונה באמצע מדיי פעם.

ואני יודעת שאני אשיג את זה. כי אני רוצה את זה בכל ליבי. זה מה שאני באמת רוצה וזה יהיה שלי. בקשר למה שאמרתי לאימא, שאני לא רוצה לגור בעתיד בישראל אלא בארה"ב, זה נכון. מה יש לי לעשות פה? ברור שאני אתגעגע הרבה ואני אבוא לבקר בקיץ , אבל הדירות פה יקרות, המחירים בשמיים, אין בעלים, יש מלחמות ומערכת החינוך קורסת. זה לא מה שאני רוצה אצל הילדים שלי.

יהיה לי בעל מקסים.

יהיה לי הרבה כסף.

אני אהיה שחקנית מפורסמת.

יהיו לי 3 ילדים מקסימים.

ותודה שכבר יהיה לי את כל זה.

תודה יקום.

החיים שלי - פרק ראשון

כיף! עברתי את יום ראשון - היום הכי שנוא עליי בעולם. למה? שעות ארוכות בבית הספר שלא עוברות, היום שבא אחרי שבת כיפית ורגועה. בימי ראשון יש לי אשכרה שמונה שעות, וזה באמת כלום לעומת כיתה י"א 1 שהם עוברים גם 10 שעות ביום מבלי להתלונן. בראבו. לא יודעת מה יש לי בכיתה י"א , בשנה הבאה , כמו שחיה , המורה להיסטוריה , טוענת אבל בינתיים אנחנו בכיתה י' וזו הכיתה שמתחילים בה את הבגרויות וזה מה שאני צריכה להתמקד. בימי ראשון אני צריכה לסבול הרבה - חיה, המורה להיסטוריה, אבל גם המחנכת הכי טובה שהייתה לנו עד כה ("רק כדי לסבר את האוזן!","בשנה הבאה.."!!!), חני, המורה ללשון כבר 4 שנים! ("הלאה, הלאה הלאה" [חושבת שהיא אלוהים או משהו], "יופי!", חן, קראי!" [משחקת אותה מורה ללשון], "חבל על הזמן מי שמתעסק איתי אני יוצאת עליו הוא מת!" , הקיצור: שלוכיזם!), רנה, המורה למתמטיקה שאני צריכה לסבול 3 שעות מהיום שלי ("next,next,next!!!" [חושבת אנחנו באיזה אודישנים לכוכב נולד או משו] "לצמצם לצמצם פתרנו!" יש לה בעיה זה מובן), ואח"כ השיא של היום - זואיה המורה לאנגלית שפעם אף אחד אף לא ראה אותה מחייכת ("מי מדבר? תהל!" [היא שונאת אותה שנאת מוות!], "המורה זואיה? מה רשום שם?" , "מילה" , "איזה מילה?", "מילה באנגלית" [עזבו... "-.-], "הלו?! מה אני לבד פה ?! הלו גייס?!" , "המורה אפשר להודיע הודעה?", "לא!") , המורה לביולוגיה אנה, ("תכתבו בבקשה" , "תנשמו בבקשה", "תגידו בבקשה" , "תרימו כסאות בבקשה" , הקיצר: נימוס יתר), המורה לפיזיקה, אילן הבנאדם הכי רגוע שאני מכירה , עם המשקפיים שכמעט נופלים לו מקצ האף ("השאלה שאתה שואל היא לא נכונה", "תרגעו, הערבים לא יהרגו אותנו!" ).. קיצר יום מעצבן. שמחה שעברתי את זה. עכשיו, אני צריכה ללכת לעשות שיעורי בית משעמיים רצח באנגלית ומחר אני צריכה לקום מוקדם בגלל רנה הדפוקה הזאת שרוצה לעשות שיעור ב-8 בבוקר כשכולם עוד חולמים את החלום הכמעט אחרון שלהם. יאללה נמאס. באמת אני רוצה חופש. מתי הוא יבוא? מה החודש עכשיו? ינואר? אין כלום. פברואר? כלום. רק במרץ (עוד חודשיים) יש חופש מסכן של פורים סופשבוע. אוףף... לפעמים פשוט בא לי להעלם לעולם שלי ולא לחזור אבל אני יודעת שזה בלתי אפשרי. תמיד אפשר להעלם לעולם שלך אבל אף פעם אתה לא יכול שלא לחזור. אתה חייב לחזור. ואם לא בשבילך אלא בשביל הסובבים אותך. ככה זה. אסור לפגוע שאנשים שאנחנו אוהבים ואכפתיים לנו מהם והם מלנו. טוב, מקווה שמחר אכתוב עוד.
יום טוב :-)

החיים שלי - הקדמה

שלום, קוראים לי חן. אני בת 15 וחצי ואני גרה באשדוד. אני חושבת שהחיים שלי הם החיים של כמו כל מתבגרת - מדרניים, קשים ובלתי מובנים. או לפחות ככה אני מרגישה. יש כאלה שהתיכון היא התקופה הכי יפה של החיים שלהם ואני לא אומרת שלא, יש הרבה דברים יפים בתיכון - צחוקים על המורות, הברזות, העתקות במבחנים, מסיבות, חופש, כסף, פפולאריות, אהבה ראשונה, נשיקה ראשונה ואולי גם להגיד "להתראות" לבתולים שלכם. כן, זאת בהחלט תקופה יפה - למי שזה באמת היה ככה. אני שונה. ואני יודעת שאני שונה. אני צוחקת בקולניות, אני צוחקת על המורות, אני חרשנית במובן המלא (מגמת ביוטגנולוגיה, כן כן...), מעתיקה במקצועות המפגרים (ספרות, תנ"ך, היסטוריה לשון ואולי תעבורה...), עוד לא התנשקתי, אני לא מבריזה (חלילה!), ובטח שאני בתולה. יש לי בקושי חיי חברה למרות שאני הלייצנית של הכיתה. כן, למרות היותי חרשנית יש לי תחביבים בחיים וזמן פנוי - אני רוקדת ריקודי בטן (כן, חושני!!!), ריקוד מורדני, קברט, חסידי, ישראלי, ספרדי, הודי, פופ וג'אז (כן, מבחר עצום) - זאת אומרת שאני בחברת מתבגרות בגילי יותר או פחות בימי ראשון ושני. בימי שני אני יוצאת משיעור הריקוד ורוכבת על אופניים באטרף לשיעור אנגלית של מתקדמים (חרשנית כבר אמרתי?) ושם יש גם מתבגרים בגילי פחות או יותר. אני חוזרת הבייתה בימי שני ב-22:00 ממוטטת על המיטה. האמת, שלא מזמן קראתי את "הסוד לצעירים" וגם ראיתי את הסרט ומאוד ההתלהבתי. התחלתי לעשות בדיוק מה שאומרים שם: אסור להגיד או לחשוב "לא", להדפיס תמונות של דברים שאנחנו חושקים בהם ולחשוב שיש לנו אותם כבר וכמובן להכיר תודה עליהם, לסלוח ולשכוח על מה שאנשים שאנחנו לא מחבבים כ"כ עשו לנו. זה עזר לי באיזשהו מובן כי באמת הייתה לי ילדה בכיתה שלא סבלה אותי ולא דיברתי איתה 4 שנים ואני כבר בכיתה י'! לפני שבוע בערך, היא שלחה לי פתק באמצע שיעור לשון (מתפלאה שלא ישנתי באותו זמן) ובו היה רשום "אני רוצה להשלים. פיס? (הסמל של פיס) ואח"כ היא רשמה בסוגריים: אני יודעת שזה קצת פחדני לרשום את זה על הדף אבל מה לעשות. המחשבה הראשונה שחשבתי הייתה: יא אללה, לקח לך זמן!!! המחשבה השנייה הייתה: פחדני?! כאילו זה לא מילה! אין לך בי***ם בש**! אבל סלחתי לה. לא היה לי כוח ולא רצון לריב. עדיף ככה. אחת התמונות שהדפסתי , בין הדברים שאני רוצה היא , תמונה של גבר ואישה מתנשקים בפראות כי זה באמת מה שאני רוצה. להתנשק בפראות עם גבר שיאהב ויכבד אותי. רק אותי. רק אותי. מה לעשות, אני מזל סרטן... מכירים את השאלה המפגרת הזאת - אם הייתם הולכים לאי בודד מה הייתם לוקחים? - למה לעזאזל שאני אלך לאי בודד? מה, משעממם לי בחיים (כן, תתפלאו שלא)? ואם כבר אני עונה על זה אז תדעו שיש מכשיר אלקטרוני אחד בעולם הזה שאני לא נפרדת ממנו ומשתמשת בו כל יום (תרגיעו, זה לא אייפון/אייפוד/אייפד) - MP3 - ה-מכשיר! מוזיקה, אני לא יכולה בלעדייך! אני מאזינה להמון שפות כשאני מקשיבה למוזיקה- אנגלית, עברית, רומנית, איטלקית, ספרדית, קוריאנית (כן, מפתיע?), ערבית מצרים, הודית וצרפתית...
נקווה שאני אמשיך לכתוב בקרוב....
חנצ'וצ'ים P=

Hush Hush

@כל הזכויות שמורות לחן גובזמן על העיצוב-איו להעתיק, להדפיס, לשכפל וכו'@