היי! אני באמת מצטערת שלא כתבתי במשך הימים האחרונים, פשוט הייתי עסוקה בלימודים וגם בהורדת שירים למכשיר שאני לא יכולה להיפרד ממנו – MP3. היום עשיתי צעד ראשון ודיברתי עם אימא על הטיסה הבאה שלי לארה"ב. אני ממש רוצה לטוס שוב. זה יעשה לי טוב. אימא אמרה: "בתנאי אחד". ידעתי כבר מהו , אבל האמת? לא הזיז לי. "עמית בא איתך". טוב, מה לעשות? מתישהו זה היה אמור לבוא. לטוס עם עמית בטח לא תהיי חוויה כי הוא ממש אוהב מטוסים ויהיה לו קשה להיפרד מהחלון אם בכלל אנחנו נשב לידו, ואם לא, תסמכו עליי שכן – הוא ידחף ויהיה חייב לצלם. לא משנה. העיקר שאני אטוס. הפעם זה יהיה לצד של אימא, אנחנו חייבים להכיר אותו, במיוחד את דוד שלמה החופר של הסקייפ. בקיץ שעבר אני נסעתי לארה"ב, לבוסטון, היה ממש כיף חוץ מהעבודה שבשבוע האחרון התבכיינתי ברמות, שקעתי בדיכאון עמוק, לא אכלתי או שתיתי ורק רציתי להיות בחיקה של אימא שלי. כי אין כמו אימא. אליק וסופה לא ידעו מה לעשות (אליק היה בן דוד של סבתא שלי וסופה אשתו). הוא בטח חשב שאני משוגעת ואני מודה שעשיתי שם רע למשפחה. אני בטוחה שבמידה ואחזור לארה"ב הוא ואשתו לא ירצו לראות אותי. זה בסדר. אחר הכול, הם התייחסו אליי מאוד יפה וכיבדו אותי במקום לינה, אוכל, מקלחת חמה וכל הדברים הבסיסים שיש לאדם. הדבר שאני הכי מתגעגעת אליו זה ששיחקנו בחצר האחורית שלו עם פריזבי. לעולם לא אשכח את זה. זה ילווה אותי עד יום מותי. ואולי בגלגול הבא יהיה לי דחף בלתי נשלט לפריזביים בגללו.
בבית הספר קשה. כרגיל. עד שנגמרה תקופת המבחנים החלה תקופה הבחנים. לא נמאס להם, תגידו לי? לא נמאס להם לבדוק מבחנים/בחנים/עבודות ? אין להם משפחה? חברים? חיים? באמת אני לא מבינה את זה. כולם כבר רוצים שהכל יגמר ונתחיל את חופשת הקיץ החמימה. אבל אין ספק שיש עוד מלא זמן – אנחנו רק בינואר, תחילת השנה הלועזית. ושנת הלימודים נגמרת באמצע השנה הלועזית – יוני , החודש השישי – חודש שבו יש לי ולאחי , עמית , יום הולדת 16 ו-14. האמת, גם מאיה ממש הגזימה למרות שאני ממש מודה לה על שלושת התפקידים שהיא העניקה לי. אבל אני לא מסתפקת בזה. אף אחת לא מכירה אותי בחוג ולכן הן לא יודעות שאני מאוד תחרותית. אני רוצה את התפקיד של חן. חן היינה. היא המטרה הבאה שלי. אני רוצה לשחק את שיקאגו. והיא לא תיקח לי את זה. זה שלי. לתמיד. שתאכל את הלב ותהיי שורה שלישית בצד בעזרת השם. אוקי?! גם לי מגיע שורה ראשונה באמצע מדיי פעם.
ואני יודעת שאני אשיג את זה. כי אני רוצה את זה בכל ליבי. זה מה שאני באמת רוצה וזה יהיה שלי. בקשר למה שאמרתי לאימא, שאני לא רוצה לגור בעתיד בישראל אלא בארה"ב, זה נכון. מה יש לי לעשות פה? ברור שאני אתגעגע הרבה ואני אבוא לבקר בקיץ , אבל הדירות פה יקרות, המחירים בשמיים, אין בעלים, יש מלחמות ומערכת החינוך קורסת. זה לא מה שאני רוצה אצל הילדים שלי.
יהיה לי בעל מקסים.
יהיה לי הרבה כסף.
אני אהיה שחקנית מפורסמת.
יהיו לי 3 ילדים מקסימים.
ותודה שכבר יהיה לי את כל זה.
תודה יקום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה